חשוב להציג נקודת מבט קצת אחרת על התמונות שראינו אתמול (שלישי) ברצועת עזה, וההמונים שפרצו למתחם חלוקת הסיוע: אז נכון, זה נראה רע (וזה רע). צריך לחכות ולראות איך זה ייראה במהלך הימים הקרובים, ואם תצליח החברה האמריקנית למנוע מההמונים לפרוץ למתחמי החלוקה. אבל יש עוד זווית חשובה, אולי החשובה מכולן: אלפים נהרו אתמול לקבל את הסיוע מגורם שלישי. לא מחמאס. וגם היום.
10,000 משפחות שקיבלו חבילת סיוע למשך שבוע. וזה אחרי שחמאס הפיץ במשך שבועות מסרים לתושבים ברשתות החברתיות וקרא להם שלא לשתף פעולה עם ישראל. מחבליו הסתובבו בין התושבים ואיימו עליהם, ובחלק מהמקומות ניסו למנוע פיזית הגעה למתחמים. ולמרות הכול - התושבים הגיעו, אלפים עשו את הדרך למתחמי הסיוע. כמה זה משמעותי? אפילו האו"ם מסרב לשתף פעולה עם ישראל, כי הוא בצד של חמאס.
יהיה מוקדם מדי ולא רציני לומר שמחסום הפחד נשבר, אבל אם זה ימשיך כמו אתמול והמונים ימשיכו להגיע - הרי שזה הדבר שמפחיד את חמאס יותר מכול. למה? פשוט:
- התושבים מתנתקים ממנו והוא מתחיל לאבד את המשילות שלו ברצועה.
- הוא מאבד את צינור החמצן הכי חשוב שלו, הכסף המזומן. כשאין ציר פילדלפי, משאיות הסיוע וההשתלטות עליהם הייתה הדרך העיקרית שלהם להכניס כסף מזומן לרצועה. חמאס השתלט על הסיוע, מכר אותו לתושבים והכניס כמיליארד דולר בתוך כשנה.
מפקד אוגדת עזה אמר שלשום לחברים בקיבוץ נירים: "אנחנו רואים שהלחץ שאנחנו מפעילים על הארגון, גם הישיר על הכוח הצבאי, גם על הרכיבים המשילותיים וגם הלחץ העקיף על האוכלוסייה - מאוד מאוד משפיע ומאוד דוחק אותם למקומות שהם לא היו מוכנים בעבר אפילו לשקול. גם בהחזרת החטופים וגם בוויתור על השליטה ברצועה".
ארגון הטרור ממש לא הרים ידיים, אבל הם נמצאים עכשיו בדרך ללא מוצא. אם אכן זה יצליח, והסיוע לא יגיע לתושבים דרך חמאס, זה כאילו לוקחים לו יד אחת. את היד החזקה שלו. חבל שזה קורה רק אחרי 600 ימים.