599 ימים נמשכה מלחמת העצמאות. מלחמה ארוכה, כואבת, עקובה מדם, אבל עם תכלית ברורה. בן גוריון וצה"ל הביאו לנו אז גם ניצחון וגם מדינה, בתנאים ביטחוניים, כלכליים ומדיניים קשים וחמורים לאין שיעור מהמציאות שלנו כיום. ישראל הייתה נתונה אז במאבק הישרדותי מוחשי וממשי, כמו רך שנכפה עליו להיאבק בימים הראשונים לאחר לידתו על כל נשימה בעולם הזה כדי לשרוד. המנהיגות הובילה את המדינה החדשה לניצחון גדול, שנבנה מתוך תחושת מחויבות לביטחון ולעתיד המדינה ואנשיה.
600 ימים נמשכת מלחמת חרבות ברזל, ואנחנו עומדים כיום מול מציאות שונה בתכלית. אומנם יש הישגים, אבל בוודאות אין ניצחון ברור, ואין כאן מדינה חדשה שזה עתה נולדה – יש מלחמה שהחלה עם תכלית ברורה וכמלחמה מהמוצדקות ביותר שנכפו עלינו, אבל הפכה להיות למלחמה פוליטית, מלחמה ללא תכלית, לא יותר מכלי בידיו של נתניהו לשימור כוחו הפוליטי מתוך חרדה אמיתית לחירותו האישית.
600 ימים מוביל אותנו איש ששכח מה זה להיות ראש ממשלה שמוביל מדינה. הדבר היחיד שהוא מוביל כיום היא קואליציית הישרדות מופקרת ומשתמטת עד היסוד. חברי ממשלתו, מרביתם חדלי אישים וחסרי חוליות, משרתים רק אותו, רק את האינטרסים הצרים שלהם ועוסקים בשוד הקופה הציבורית כל יום – הכול למען שימור כוחם, ולעזאזל המדינה. הם האנשים שהובילו אותנו ב-600 הימים האחרונים ממלחמה עם תכלית למלחמה פוליטית, ועל הדרך משמידים כל דבר יקר ערך שנקרה בדרכם – אמון הציבור בצה"ל, בשב"כ ובבית המשפט.
600 ימים הוא מבטיח לציבור "ניצחון מוחלט" ו"פירוק חמאס", והגדילו לעשות כשהדפיסו זאת על כובעי מצחייה מטופשים. אלא שההבטחות הללו, כמו ערימות השקרים שהוא מעמיס על הציבור הישראלי, מתפוגגות עם כל יום שעובר. נתניהו וחדלי האישים סביבו לא פעלו כדי לייצר מציאות אחרת בעזה ביום שאחרי, וכעת אנחנו נאלצים לאכול גם את ההפקרות הזו.
המלחמה שינתה את פניה
ראיתי הרג והרחתי מוות, אבל לטבח יש ריח אחר. ריח שנדבק לאף ולעולם לא עוזב אותי. באוקטובר 2023 הוקפצתי עם היחידה שלי לכפר עזה. לעולם לא אשכח ולעולם לא אסלח - המראות והריחות הפכו להיות חלק בלתי נפרד מחיי, הם דרים וחיים איתי ומזכירים לי שאין לנו ארץ אחרת. שאנו מחויבים להילחם על הבית ולהחזיר את התקווה לעם.
ובזמן הקרוב נלך שוב, חבריי ואני, ל-89 ימי מילואים נוספים, לאחר שקיבלנו צו 8. רובנו נגיע, אבל הדאגה למשפחה ששוב נשאיר מאחור; למקום העבודה שלא בטוח שיהיה מוכן להיעדרות של שלושה חודשים; לאוניברסיטאות והמכללות שאת חלקן ממש לא מעניין שיש מלחמה; לעסק שרק השתקם; לבנק ולביטוח הלאומי; למכולת ולרשימה ארוכה שהרעיפו עלינו בתחילה אהבה אבל עכשיו כבר לא - כל זה מדאיג מאוד, מכרסם וחוצה קבוצות בכל החברה הישראלית. אולם, מעל לכל זה יש לנו חובה להיות ראויים לנטבחי כפר עזה לנטבחי העוטף, לנופלים ולפצועים במלחמת 7 באוקטובר, ולכל רבבות ילדינו וחברינו שהקריבו את עצמם למעננו בכל מערכות ישראל.
600 ימים נתניהו מבטיח להביא את כל אחינו החטופים חזרה הביתה, אבל לאט לאט ובשיטתיות ארסית, הכול נהפך לפוליטי, נקמני ומבזה. מנהיגות מנוכרת, מנותקת ומפקירה – שרים מתגאים שמנעו שחרור חטופים; תוקפים את צה"ל ומקדמים פרקטיקות של סלקציה לא-אנושית בזמן שחייבים להציל חיים ומהר; תוקפים שורדי שבי ואת המשפחות - ומעל לכל הטינופת הזו מרחפת האין-מנהיגות של נתניהו, שממלא את פיו מים ומאפשר לביזיון הזה להמשיך.
600 ימים חלפו מאז שיצאנו למלחמה כי טבחו בנו וחטפו את אנשינו. לא רק שלא הצלחנו לעמוד במטרות המלחמה, אלא שאנחנו מצויים כעת בתוך מלחמה ששינתה את פניה – זו מלחמה שמונעת ונמשכת מתוך שיקולים פוליטיים ואישיים של מנהיגות שיודעת שאין לה מנדט, ושהציבור רק מחכה להזדמנות להקיא אותה מתוכו. רוב הישראלים עדיין נושאים עמם את החזון של בניית עתיד טוב יותר, של מדינה בטוחה ומדינה שבה כל אזרח חש מוגן. נכון, רבים עייפים, מתוסכלים, זועמים, אבלים ופוחדים – אבל אסור לנו להרשות לעצמנו להפסיק להיאבק כי אין לנו מקום אחר לחיות בו.
בחסות המלחמה מאבדת הממשלה שליטה, מרסקת את הכלכלה וממשיכה לפגוע בחיילי המילואים הנושאים בנטל. הממשלה מתעניינת רק בעצמה ובשרידותה, ולא נראה שאכפת לה. זו המציאות הקשה של מעל מיליון ישראלים מודרי אשראי; חצי מיליון שקועים בהוצאה לפועל; כל שבוע מביא עמו העלאות מחירים נוספות; האינפלציה מזנקת והאזרחים ובעיקר חיילי המילואים נחנקים. אבל כסף למקורבים תמיד יהיה, והרבה. ממשלה שמפנה עורף לטובים באנשיה, שהם משרתי המילואים, לא ראויה לכהן דקה אחת נוספת.
השינוי יגיע מלמטה, מאנשי המילואים וחבריהם כי אלה שלמעלה כבר איבדו את המצפן והמצפון. אני אוהב את הארץ. אוהב אותנו, הישראלים. תמיד ידעתי שאהיה מוכן להקריב את חיי עבור משפחתי ועבור תושבי הארץ שלנו. לכן, אני אומר בקול ברור - ממשלה שמקדמת השתמטות תוך הגברה בלתי נסבלת של הנטל על משרתי המילואים מרסקת את החברה הישראלית. היא פוגעת בשדרה החשובה ביותר בחברה - אלו שעל כתפיהם מונחת מדינת ישראל. זה כבר מזמן לא רק עניין של כסף או שיקולים קואליציוניים - משפחות מתפרקות, פרנסות אובדות והנפש נשברת. נראה כי השבר כבר בלתי ניתן לאיחוי. הם מרסקים את העלית של החברה הישראלית - הקבוצה המצומצמת שעל כתפיה מונחת מדינת ישראל. בלי החבורה הזאת לא תהיה מדינת ישראל. השבר חוצה עדות, חילונים ודתיים, ימין, שמאל ומרכז. זו הליבה שלנו, הלב הפועם של מדינת ישראל - אלה המחרפים נפשם עבורנו. זה כבר מתפוצץ לנו בפנים וזה עשוי לצערי להמשיך ולהחמיר.
600 ימים יהפכו מחר ל-601, אבל את הזמן הזה אנחנו לא יכולים לבזבז. חייבים לסיים את זה ולהחזיר אותם, חייבים לחזור אל הדרך של בניית עתיד טוב יותר.