בעיצומה של מלחמה גלויה וחריגה בין איראן לישראל, קשה להפריד בין כותרות החדשות לבין הזיכרונות האישיים. קשה שלא להיזכר באיראן אחרת, שהייתה מלאת תרבות, ידע ואסתטיקה. כמעצבת פנים שפועלת היום בלוס אנג'לס, אני נושאת איתי לא רק זיכרונות אישיים אלא גם השראה מתרבות עתיקה שידעה עוצמה נשית ותחושת בית. המסע שלי התחיל באיראן שלפני המהפכה, ודרך סכנה קיומית הפך לסיפור של התחלה חדשה, קריירה בעולם העיצוב ועשייה משפחתית ששורשיה עמוקים לא פחות מהעבר שנטשנו.
גדלתי כיהודייה באיראן, בתרבות שהעמידה אותנו מלכתחילה בעמדת נחיתות אזרחית. למדתי בבית ספר יהודי עד סוף התיכון. בתוך כותלי בית הספר לא הרגשתי אנטישמיות באופן בולט, אך מחוצה לו המציאות הייתה אחרת. עם תחילת הלימודים באוניברסיטה נחשפתי לשנאה המובנית כלפי יהודים. אחד מחבריי ללימודים אמר לי דרך אגב: "כיוון שאסלאם היא הדת האחרונה, כולם חייבים להתאסלם, אחרת הם כופרים".
בשנת 1978 התחילו רוחות המהפכה לנשוב בעוצמה. אנשים דיברו בגלוי נגד השאה (הפרסי), והאוניברסיטאות הפכו למוקדים של פעילות מחתרתית. הייתי בת 19, וזו גם הייתה התקופה שבה הכרתי את דני – מי שיהפוך לבעלי. באותו קיץ התארסנו. דני היה בן 25, וכבר ניהל את עסקי המשפחה לאחר מות אביו. הוא שלח את אחיו ואחותו הצעירים לארצות הברית ודאג לאמו ולאחיותיו. הוא היה שותף בעסק מצליח שעסק בציוד חשמל, נדל"ן ומימון.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
אבל אז הגיע הרגע שבו הבנו שהכל עומד לקרוס. באוגוסט של אותה שנה מהפכנים שרפו בית קולנוע ובתוכו עשרות צופים, והאירוע הזה סימן את תחילת הבריחה ההמונית מאיראן. הוריי, כמו הוריו של דני, עדיין קיוו שהשאה ישתלט על המצב. אבי אמר כל הזמן "לשאה יש הרבה כוח, הוא יעמוד בזה". אבל מצב העניינים הוחמר, והקהילה היהודית החלה לחוש בחוסר נוחות עמוק.
אנחנו תכננו להתחתן ב-2 בפברואר 1979, בלי לדעת שזה יהיה בדיוק היום שבו חומייני יחזור לאיראן. ימים ספורים לפני החתונה נודע לנו שדודו של דני נמלט מהמדינה לאחר שקיבל התרעה שהשלטון החדש מתכנן לעצור אותו. הוא שלח מסר לדני: "תנסה למכור הכל". מעצרים והוצאות להורג הפכו לשגרה, אפילו בין חברים וקולגות.
<< לכל הכתבות בערוץ living
כמה חודשים לאחר החתונה, קבוצת שומרים מהפכנים חמושים פרצה לביתנו בחיפוש אחר דני. הם עצרו אותו במקום עבודתו. היינו מבועתים עד שחזר בערב וסיפר לנו שאחד מאנשי הדת של המשטר כיוון אקדח לרקתו ואמר לו: "אני הולך להרוג את היהודי המלוכלך הזה". באורח נס, אדם שהיה מקורב למשטר הקודם ויצא מה-SAVAK, המקבילה של ה-CIA, הצליח להתערב ועצר את ההוצאה להורג. הוא הבטיח להשגיח על דני ולהרחיק אותו זמנית. באותו רגע היה לנו ברור שאנחנו חייבים לעזוב את המדינה באופן מיידי.
אבי ביקש מאיש ה-SAVAK לפגוש אותנו בביתו והציע לו כסף ומכונית. האיש הזהיר אותנו: "יש לכם 24 שעות לעזוב". אני עדיין לא יודעת מאיפה היה לנו הכוח לארוז כל מה שיכולנו ולהתכונן לבריחה. האיש הציע לנו לשנות גם את השמות בדרכונים. זה היה לילה מפחיד ללא שינה. חששנו שהבית ייפרץ בכל רגע. חמותי תפרה המחאה, מעט הכסף שהצלחנו לפדות, לבטנת המעיל שלה. למחרת אותו אדם ליווה אותנו לשדה התעופה. לבנו הלם מפחד שהוא עלול לבגוד בנו ברגע האחרון. המעבר דרך אמצעי הביטחון בשדה התעופה היה מורט עצבים, אבל הגענו. זה הרגיש כמו נצח עד שהמטוס סוף-סוף המריא. רק אז יכולנו לנשום שוב.
הגענו לאיטליה, לביתו של דוד שלי. המתנו שם לוויזות לארצות הברית. לבסוף הגענו ללוס אנג'לס, עיר זרה אך מבטיחה. היינו צעירים, מלאי חלומות, כך שההתחלה מחדש הייתה קשה פחות עבורנו מאשר להורינו, שאיבדו חיים שלמים, שפה, תרבות וביטחון. לפחות דיברנו אנגלית.
לא היה זמן לרחמים עצמיים. דני הצטרף לדודו ורכש חנות למכשירי חשמל. הם עבדו סביב השעון. אני חזרתי ללימודים, אך הפסקתי כשנכנסתי להיריון ראשון – ואז שני – והקדשתי את זמני לגידול הילדים. שנים לאחר מכן, כאשר שוב ניסיתי לחזור ללימודים, כבר הייתי בהיריון עם ילד שלישי אך הפעם לא ויתרתי. לקחתי כמה קורסים בכל סמסטר, ובמשך ארבע שנים השלמתי תואר ראשון באומנות עם התמחות בעיצוב גרפי. עבדתי בתחום ומהר מאוד הבנתי שהתשוקה שלי היא עיצוב פנים. חזרתי ללימודים והשלמתי תואר נוסף בעיצוב פנים. עבדתי תחילה עם מעצבת מקומית, אך בהמשך פתחתי עסק עצמאי משלי.
במקביל דני ושותפיו הרחיבו את העסק לעשר חנויות. כעבור 15 שנה, הוא ואחיו הקימו חברה חדשה שעסקה במימון לסוכנויות רכב. כאשר ילדינו גדלו, בני גילה עניין בתחום הנדל"ן. הצטרפתי אליו, והשילוב בין החזון העסקי שלו לכישורים האסתטיים שלי הפך אותנו לשותפים בהקמת בתים ובנייני מגורים בלוס אנג'לס.
חלפו 46 שנים מלאות בזיכרונות מתוקים ומרים, אך בעיקר בהכרת תודה. בנינו חיים חדשים, נוחים. מעולם לא חשבנו שניתקל שוב באנטישמיות בארצות הברית, אך לצערנו הנה זה קורה. אנו יכולים רק לקוות ולהתפלל שיום אחד בני אדם יראו זה את זה פשוט כבני אנוש, לא כתיוגים של דת, צבע או מוצא.
תמיד האמנתי שהאיראנים נושאים עדיין את רוחם ומורשתם של בני האריים הקדומים, מה שמבדיל אותם מהעמים הערביים. לאורך ההיסטוריה, לנשים באיראן היה מקום חזק ומכובד בחברה, בשונה מרבות מהמדינות הסובבות.
לצערנו, העם באיראן הבין במהרה את התוצאות הטרגיות של מה שקרה לארצם היפה. אך המשטר הזה אכזרי ואינו מתחשב כלל בחיי אדם, והעם לא הצליח עד כה להתגבר עליו בכוחות עצמו. אני מקווה שישראל תוכל לסייע להם להשיב לעצמם את חירותם. בעיניי, ישראל מייצגת את מצפונו של העולם, ולכן אני מאמינה שאלוהים תמיד עומד לצידה.
עם ישראל חי.