"כשאמרתי לה שנתגרש נעשיתי השטן מבחינתה"
אחרי שנים של נישואים אמיר הבין שהזוגיות שלו ושל בת זוגתו היא כבר לא מה שהוא רוצה, ולאחר טיפול זוגי הוא החליט להתגרש. הדרך לשם היתה ארוכה אך הבחירה להיפרד נעשתה מרצון לייצר מציאות טובה יותר – בעיקר עבור הילדים: "מה שלא יהיה הדבר הזה שהרגשתי בהתחלה – כבר לא היה שם". אז איך נראה תהליך גירושין מנקודת מבט גברית?
הם היו ביחד כמעט 19 שנים. ההתחלה היתה מדהימה. תשוקה, סקרנות, עניין, אכפתיות, רצון תמידי להיות ביחד, כמו בסיפורים. עם השנים, הילדים והשינויים, התרחבו הפערים ולאחר ניסיונות לשפר, להתקרב ולהתפתח ביחד, הם החליטו להתגרש.
אמיר (שם בדוי) וזוגתו היו בטיפול זוגי לתקופה משמעותית של שנה וקצת, והתהליך הזה הסתיים בפרידה. אמיר החליט שהוא מוכן לשתף את הסיפור שלו, שעשוי לעזור להבין את הזווית הגברית שבדרך כלל פחות מדוברת. חשוב להדגיש שבכל זוג יש 4 עיניים שרואות את הדברים קצת אחרת, ובמקרה הזה 6 – גם של המטפלת.
"הייתי צריך זמן לעצמי"
"היינו בני 27 כשנפגשנו. חבר חיבר בינינו ומהפגישה הראשונה היא כבר נשארה לישון אצלי. ההתחלה היתה כמו חלום. אהבה גדולה, תשוקה, סקרנות, תחושה של חיבור. אך הדינמיקה שנבנתה בינינו מהר היתה, בראייתי, של מטפל-מטופל. בעקבות חוויה שהובילה להתערערות רגשית אצל בת זוגתי, לקחתי על עצמי תפקיד של חזק ויציב שדואג לה ולנו. זה עבד בתקופה ההיא. אפילו חיזק.
השנים עברו, הילדים הגיעו, ואיתם גם האתגרים. בחוויה שלי מערכת היחסים לא הייתה שוויונית באמת, אך האהבה היתה נוכחת. היא החזיקה אותנו גם כשפערים התחילו להופיע. שנים עבדתי בהייטק (ועדיין) והיא עבדה בעבודות מזדמנות. גם כשעבדתי לא מעט שעות, לקחתי עוד ועוד אחריות ותפקידים בבית והעומס נעשה כבד יותר ויותר, והביא לתסכול ושחיקה.
כשלקחתי הפסקה מהעבודה כדי לנשום, כדי למצוא את עצמי מחדש, הרגשתי שהיתה ממני ציפייה לעזרה מוגברת בבית. מהר מאוד התפנה הזמן הזה לטובת הצרכים של כולם – חוץ משלי. הרגשתי שכבר לא היה לי מקום. רגישויות החלו לצוץ, ופתאום אפילו הדברים הקטנים – שתיקות, מבטים, כביסה שלא התקפלה – קיבלו פרשנות רגשית מכאיבה. הרגשתי חוסר אונים, עלבון, התרוקנות. כשניסיתי לדבר על מה אני צריך, על הצורך להרגיש שותפות, קיבלתי תשובות כמו: "אני לא כאן כדי למלא את הצרכים שלך". זה כאב.
החוזה הלא מדובר בינינו שבו אחד תמיד חזק ומחזיק את הכל – כבר לא היה תקף. פתאום גם אני הייתי פגיע והרגשתי שזו לא היתה אפשרות בתוך הקשר. בדיעבד, גם לי היה קשה לזוז מתפקיד "המטפל" ולא מעט פעמים היא הרגישה שאני מתנשא וביקורתי מדי.
במהלך השנים הלכנו לטיפול זוגי. כל מטפל או מטפלת הביאו תובנות חדשות, אך המהלך תמיד נקטע בדיוק כשנדרשה עבודה אמיתית. לעיתים נראה היה שלשיח על הבעיות היה מקום – אבל לא לפתרון שלהן. בכל פעם שהיה נדמה שמשהו זז, זה נעצר. בכל פעם שהיה נדמה שיש פתח, הדלת נסגרה.
בסופו של דבר, זה היה רצף של נקודות שנאספו במשך שנים – לא רגע אחד. הצורך לשנות, הוויתורים האישיים, האמונה שאהבה תנצח – כל אלה נשחקו אל מול מציאות שבה שני אנשים משתנים, מתפתחים, ולא תמיד באותו כיוון.
המטפלת הראשונה שלנו שמה לנו מראות כואבות והייתי יוצא ממנה שבור, אבל לפחות היא עזרה לי ללמוד שזה לא ש'אני בסדר והיא צריכה להשתנות' אלא שגם לי יש תרומה, גם אני פוגע, וגם לי יש הרבה דברים שמתחבאים וצריכים עבודה. כדי שהטיפול יעזור כל אחד צריך להגיע אליו כדי להבין מה הוא יכול לשנות כדי לתרום בצורה חיובית לקשיים. איכשהו ההבנה הזו חיזקה אותי - אני לא הולך לטיפול כדי שבת הזוג שלי 'תראה אותי', אני הולך לטיפול כדי להתפתח בעצמי".
"תמיד האמנתי שעל זוגיות לא מוותרים"
"הטיפול עזר לי לראות שאין נכון או לא נכון, צודק או טועה. יש מתאים. אנשים שונים בהגדרה, ולהאשים את השני על מה שהוא לא, זה לא הוגן וגם לא אפקטיבי, ובטוח שלא מקרב. המשכנו ללכת לטיפול זוגי, גם כשהתהליך הפך יותר למונולוג של כאב ופחות לדיאלוג של שינוי. עם זאת למדתי להפריד את הרגשות שלי מהתגובות של בת הזוג. אפשר להגיד שזה עזר לי, אבל לא עזר לנו. דרך העבודה הזוגית הזו נפלו לי לא מעט אסימונים, לגביי, לגבי היחסים שלנו.
דרך הטיפול הבנתי שהתמקמנו בקצוות: אני נוקשה והיא גמישה, אני שכלתני ורציונאלי והיא מלאת רגש, אני מתוכנן והיא ספונטנית. יש שני אנשים שבהגדרה הם שונים ויש להם צרכים מנוגדים, לפעמים וזה מחלחל לרמות הכי בסיסיות. בחוויה שלי לצרכים שלי לא הרבה מקום ולא הרגשתי שיש התחשבות בהם.
האהבה בינינו נגמרה. מסתבר שזה באמת משהו שקורה. מה שלא יהיה הדבר הזה שהרגשתי בהתחלה, ושהחזקתי חזק שנים, כבר לא היה שם. אני מניח שזה די טבעי שההתרגשות תדעך, שייכנסו דברים אחרים - הורות, בית, ״עסק משותף״, אך אהבה יכולה גם להשתנות ולא להיעלם. אצלנו זה הרגיש שהיא כבר לא קיימת. כאילו ירדנו בסולם של הפרגון, האכפתיות, הכבוד, ובמקום למלא אותי, הרגשתי שהמערכת יחסים שלי מרוקנת אותי. המלחמה גם השפיעה. לשמחתי הצרות שלנו היו יחסית קטנות אבל נראה לי שפשוט הובילו למאסה. התחלתי להרגיש שאנחנו כבר בשני עולמות עם פחות ופחות חפיפה.
תמיד האמנתי שעל זוגיות לא מוותרים. אני זוכר טוב את התחושה שהבנתי שהחלום הזה כנראה לא עומד להתגשם. פתאום אתה נשאב לוואקום - אם לא זה, אז מה כן? מעל הכל – עם ילדים זה הכי קשה. איך הם יסתדרו? מה עם אני לא אהיה שם בזמנים שהם צריכים אותי? איך אני לא אראה אותם חצי שבוע? בכל השיחות שהיו לי עם גרושים זו הנקודה שכשהיא עולה, הפרצוף של כולם מתכווץ קצת.
עם זאת, דיברתי עם ילדים להורים גרושים וראיתי שיש כאלה שהתחזקו מזה. ראיתי איך המודל שאני נותן לילדים שלי על זוגיות וגבריות רחוק מאוד ממה שאני מאחל להם, ומצד שני הבנתי שכנראה יש דרך לעשות את זה נכון ולצמוח ביחד מתוך זה.
במבט לאחור אני יכול לזהות פחות או יותר חמישה שלבים שעברתי. השלב הראשון הוא הכחשה: זה לא נכון. זה לא הסיפור שלי. אצלי זה אחרת. אני יכול. אחר כך בא כעס: למה זה לא עובד? למה היא לא מקשיבה לי? למה היא לא נותנת? אם היא רק היתה רוצה, אני בטוח שהיא היתה יכולה. למה אני צריך את זה? אחרי הכעס, הגיע הדיכאון: איך הגעתי למצב שאני בוכה באוטו? אין לי כוח יותר. תמיד הייתי חזק - איך פתאום אני שבור. ואז ההתמקחות: בתוכי היו הרבה מחשבות של משא ומתן, אולי אני אצליח לבנות תשתית פיננסית שלא תכניס אותנו להישרדות? יש זוגות שמצליחים לפרק את הזוגיות ולשמור על משפחה? אולי זה אפילו יותר טוב לילדים? נכון שאני לא אראה אותם כל הזמן אבל כשהם אצלי אני אהיה 100% אבא ולא ה-10% שנשארו לי עכשיו. ואז הגיעה ההשלמה: הרגע הזה שאני מוריד את הבן שלי בחוג כדורסל ואז אומר בראש 'גרוש... גירושים... מתגרש.... אני הולך להתגרש?'. ואז לשמוע את זה בקול בפעם הראשונה. האמת, זה היה מאוד מפחיד. אבל פחות מפחיד מהדברים שאמרתי לעצמי לפני. לכל אחד מהשלבים יש את התפקיד שלו. אני זוכר לדוגמא שבשלבים של הכעס, גם שלי וגם שלה, ממש ראיתי איך צריך לשנוא משהו כדי לשחרר אותו.
שום דבר לא עזר לי בתקופה ההיא כמו לספר, לשתף ולשאול. פגשתי אנשים שכשהם קיבלו את ההחלטה להיפרד הם פשוט הלכו לעדכן את הבן/בת זוג. לי זה עדיין היה מפחיד מדי. החלטתי אז לספר לאחים שלי וסיפרתי לכמה חברים קרובים. עזר לי לספר את הסיפור מחדש גם לעצמי, להבין אותו קצת יותר ולהרגיש בנוח איתו.
אחר כך שיתפתי את המטפלת שלי. היא די החזיקה לי את היד כשצעדתי בשביל הזה עד להחלטה. בהתחלה חשבתי שאולי היא אפילו כיוונה אותי לשם - אחרת למה היא רק משקפת את הקשיים ולא נותנת פתרונות? למה היא מפקסת אותי להתרכז בעצמי ולא בזוגיות שלנו? אבל בדיעבד אני מאמין שהיא פשוט נתנה לי את מה שביקשתי. היא רק ידעה לראות את זה לפניי.
אצלי לקח חודש עד שממש עשיתי את השיחה עם בת הזוג. מה אני אגיד? איך היא תגיב? בזמן הזה היו אפס חיכוכים. נוכחות מינימלית. מלא זמן בשירותים. המסר שהנחה אותי היה 'אנחנו מנסים כבר מלא זמן. ממש עובדים בזה וזה לא עובד. אנחנו כבר לא מתאימים ואני באמת מאמין שיהיה לנו יותר טוב בנפרד'. הגעתי לשיחה כבר די מבושל. היה לי ברור שאני רוצה שנעשה את זה בצורה שתאפשר לכולם להיות יותר מאושרים, והכי חשוב - לטובת הילדים.
ישבנו במרפסת, הילדים לא בבית, ופשוט אמרתי לה. היא היתה מופתעת. כלומר, זה לא בא לה משום מקום, או במילים שלה 'אם היית אומר לי את זה לפני חודש הייתי שואלת איפה לחתום ומבקשת שתלך מהבית', אבל בחודש נטול החיכוכים שעבר עד אותו ערב היא הרחיקה את המחשבה הזו. זה היה קשה. בילינו שעות בלבכות ביחד. אני התפרקתי. עד כדי כך שהיא נתנה לי חיבוק.
אמרתי שאני רוצה שנעשה את זה יפה. שראיתי אנשים שהאגו הרס להם את הפרידה, ואני מאחל לנו שנצליח לפרק את הזוגיות בלי לפרק את המשפחה (ילדים משנים את כל הסיפור - לנצח נישאר משפחה). הסכמנו להמשיך לישון באותה המיטה ושהיא תיקח את הזמן.
משם התחילו חמשת חודשי הפרידה שלנו. נאמרו דברים שלא אמרנו שנים. דברים שהיינו צריכים להגיד ולשמוע. בת הזוג שלי כעסה נורא. על מה שאני עושה לה, על זה שאני מוותר כשהיא לא. פתאום התחילו לעלות כל מיני דברים מהעבר שעשיתי לא בסדר. שיחות שהגיעו לצעקות. צעקות שהתפשטו לכל הבית. הפכתי להיות השטן מבחינתה. למרות שידעתי שאם היא לא תכעס עליי היא לא תצליח לשחרר, זה עדיין כואב. משהו שפחדתי ממנו (עדיין קצת חושש) זה שהפרידה תצבע את כל הדברים הטובים. נעזרנו בליווי רגשי. שעזרה לנו להבין שלשנינו יש אחריות, שלכל אחד יש את התרומה שלו.
זה מאוד עצוב להיפרד מאהבה שהיתה. אל להבדיל מכעס, זה רגש יותר פנימי, ולא משפריץ החוצה. הרבה יותר סטטי. כשהזמן עובר משהו בענן הזה מתחיל להתאוורר. השיחות עם המטפלת, שבהתחלה נתנו מקום לכעס ולעצב שנכחו, התחילו לגעת גם באיך אנחנו רוצים שיהיה. וזה שלח אותנו לשלב הבא – גישור.
הגישור שלעצמו הוא לא פשוט וחוץ מהדברים הבסיסיים כמו חלוקת נכסים ומשמורת, שגם הם לא קלים, הוא מציף הרבה מקרי קצה שבצורה טבעית מייצרים 'התמקחות' מורכבת. החלק המשפטי בגישור הוא משני לחלוטין בעיניי. ההסכם הוא כלי שמתעד ומבהיר את ההסכמות, אבל להסכמות האלה מגיעים ממקום אחר. גישור טוב הוא כזה שנותן את המקום הנכון והבטוח, ואת הכלים לנהל את השיחות האלה. כשמסכימים על כותרת של 'טובת הילדים' ובוחנים דילמות וקונפליקטים דרך המסננת הזו. כך הרבה יותר קל למצוא מקום טוב באמצע.
"בילינו את כל היום בבית כדי להתחבק ולראות סרטים ביחד"
אחרי שיש הסכם ושלב ההתמקחות הסתיים, הרגשתי שהכל תופס צורה יותר ברורה ואמיתית. הצעדים כבר נוכחים בחיים (בית דין למשפחה, רבנות, מעבר דירה, בירוקרטיות) וההשלמה והקבלה פשוט חומקות פנימה. שוב, זה לא אומר שאין עוד רגעים של דיכאון או עצב מדי פעם, או כל דבר אחר מהשלבים שחשבתי שכבר עברתי, אבל תחושת ההשלמה מתחילה להתבהר ולהתבסס בשלב הזה.
ה-חלק הכי קשה לי בסיפור הזה היה הילדים. אף שכבר הבנתי שזו ההחלטה הנכונה גם עבורם, יש כאן הרבה פוטנציאל קשה, שכל הכפתורים ההוריים שלי נלחצו. הדילמה הראשונה היתה מתי לספר להם. גישה אחת אמרה לנו שכדאי כמה שיותר מהר כדי שלא יופתעו ולא ייפגע האמון, אבל אני שמח שבחרנו לחכות והיינו בשלים לנהל איתם (ולפני זה עם עצמנו) את השיחה הזו.
יצאנו לטבע ומתחת לעץ, במשך חמש שעות, כתבנו את התסריט של השיחה. מה חשוב? מה חשוב לנו? איזה מסרים חשוב לנו לחזק. ממה להיזהר? ממש כתבנו תסריט, וחילקנו שורות ותפקידים, עצירות לשאלות או לנשימה, ומסר ברור ואחיד: אנחנו נפרדים כבני זוג אבל אנחנו לנצח נשארים ההורים שלכם.
הילדים לא היו מופתעים. אי אפשר להסתיר את זה ממש. וזה בסדר. אבל כן חשוב בעיניי להגיע לשיחה כזו ביחד (חזית אחת) ועם כמה שיותר תשובות כדי להוריד את המתח והחשש מעוד דברים לא ידועים כדי לתת כמה שיותר יציבות. היינו על השטיח במעגל, החזקנו ידיים, כאבנו ובכינו, חייכנו וצחקנו, ובילינו את כל שאר היום בבית בלעשות אוהל, להתחבק, ולראות סרטים ביחד.
היום בהסתכלות לאחור, אני מרגיש שעשיתי את הפרידה עם הרבה מחשבה, קשב, וחיבור לעצמי ואני עדיין מאמין שהפרידה תטיב עם כולנו ויודע שצריך עוד זמן אבל אנחנו נלמד איך להיות ביחד הורים טובים לילדים שלנו".
וקצת מילים מהמטפלת
תהליכי פרידה וגירושים הם כואבים ומטלטלים, גם אם הם נעשים מהסיבות הנכונות. רגשות של פספוס, אשמה וכישלון עולים לא מעט בשלבים השונים של ההחלטה. ליווי מקצועי שעוזר לבני הזוג להגיע להסכמה משותפת על פרידה, מתוך לקיחת אחריות כל אחד על חלקו, גם אם ההחלטה היא יוזמה של צד אחד. זה עשוי להפחית בצורה משמעותית קונפליקט ומאבק בגירושים וההתמודדות לאחר מכן. הכרונולוגיה של פרידה כפי שתוארה דרך עיניו של אמיר, היא סיפור על ניסיון לתפוס את מכלול הרגשות, חוויות והתמודדויות שפרידה עשויה להביא עימה, ודוגמה לאפשרות אחת להיפרד בהסכמה ושותפות.